גורלות ופוטנציאליים – משברי חיים ככח לעצירה או מנוף ליצירה

גורלות ופוטנציאליים – משברי חיים ככח לעצירה או מנוף ליצירה

איך זה שמשברי חיים דומים מרסקים אנשים מסוימים לחלוטין, בזמן שאת האחרים הם הופכים לכוח יצירה בלתי ניתן לעצירה? האם זה גורל או פוטנציאל?

איך זה ששני ילדים שגדלו באותו בית בדיוק, עם אותו קושי כלכלי – אחד מהם גדל להיות מבוגר שחי בחרדה קיומית ובעוני, והשני הופך לאדם שחי בשפע ורווחה? 

איך זה ששני ילדים שגדלו עם הורה מתעלל/ת – האחד משחזר את אותו הדפוס, חי בקורבנות ופוגע בסביבתו, והשני צומח מתוך הכאב,

והופך להיות ההורה הכי מכיל, אוהב ונפלא שיש? 

חשבתם על זה פעם?

האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להאשים את נסיבות חיינו. 

אבל כשאנחנו מסתכלים על שני הילדים האלו, אנחנו מבינים שהמציאות האובייקטיבית שלהם הייתה זהה לחלוטין – הם חוו בדיוק את אותו חוסר

ואת אותו כאב ובכל זאת יצרו מציאות שונה.

תסתכלו על עצמכם – האם האחים והאחיות שלכם דומים לכם? מתנהגים ומתנהלים בחיים כמוכם? 

או שלפעמים אתם מרגישים שרק יד המקרה הביאה אתכם למשפחה הזו?

אז מה בכל זאת מבדיל בניהם? 

ההבדל היחיד הוא הסיפור שהם בחרו לספר לעצמם על מה שקרה. 

כדי להמחיש את זה בואו נחזור רגע לדוגמאות שנתתי:

הילד הראשון לקח את חווית העוני ואימץ סיפור של חוסר אונים:

 "בגלל שגדלתי בלי כסף, אין לי סיכוי. תמיד יהיה לי קשה, זה הגורל שלי." 

הילד השני לקח בדיוק את אותה חוויה, אבל השתמש בה ככוח מניע: 

"בגלל שגדלתי בלי כסף וידעתי חוסר, אני אעשה הכל כדי לעולם לא להיות תלוי באף אחד, ושהילדים שלי לא יחוו את זה לעולם."

הילד הראשון עם האבא המתעלל סיפר לעצמו: "ככה זה עובד, זה מה שלמדתי, ככה גבר מתנהג."

הילד השני אמר לעצמו: "בגלל שחוויתי את הכאב הזה על בשרי, אני יודע בדיוק איזה אבא אני לעולם לא אהיה."

המסקנה המעניינת ואפילו המעודדת היא: שהמציאות שלנו אף פעם לא נקבעת על ידי האירועים שקרו לנו בעבר, או בילדות. 

היא נקבעת על ידי הפרשנות שנתנו לארוע  – היא זו שמשפיעה על העתיד שלנו. 

אנחנו יכולים להשתמש בעבר שלנו כתירוץ לתקיעות שאנחנו חווים, או שאנחנו יכולים להשתמש בו כדלק שמטיס אותנו קדימה. 

 הסיפור שאנחנו בוחרים לאמץ לא נשאר רק "בראש" שלנו, הוא מהדהד ומעצב את המציאות שלנו בכל ארבע הרמות: 

 🧠 מנטלית: המיינד מתפקד כמו מנוע חיפוש. ברגע שאימצנו את "הסיפור הישן", הוא יסנן החוצה כל הזדמנות שלא תואמת אותו,

ויחפש רק הוכחות ללמה אנחנו צודקים ולמה באמת קשה לנו. 

🤍 ריגשית: אנחנו נשארים כלואים בלופ של תסכול, פחד או קורבנות. הרגש תמיד יתיישר לפי התסריט שכתבנו, ולא יאפשר לנו

לחוות ביטחון או שמחה. 

🧍פיזית: הגוף זוכר ומחזיק את הסיפור ברמת התא. סיפור של חוסר או פחד מייצר כיווץ מתמיד, עייפות וכבדות, בעוד שסיפור של עוצמה

מאפשר לגוף להרפות, לנשום ולהזדקף. 

 ✨ אנרגטית: התדר שאנחנו משדרים החוצה הוא בדיוק התדר של הסיפור שלנו. אם הסיפור הוא שאנחנו "תקועים" – נמגנט אלינו עוד נסיבות

שיוכיחו לנו את זה. 

איך נהפוך לארכיטקטים של הגורל שלנו בפועל?  

כדי להפסיק לשחזר את אותו הסיפור וליצור מציאות חדשה, אנחנו צריכים ללמוד איך "הילד השני" חושב, וליישם את זה בחיים שלנו היום. 

 איתור הסיפור הישן: 

בחרו תחום שבו אתם מרגישים תקיעות (כסף, זוגיות, קריירה, ביטחון עצמי), וזהו את התירוץ האוטומטי שעולה בכם. 

הוא לרוב יתחיל במילים "בגלל ש…". למשל: "בגלל שהעסק הקודם שלי נכשל – אני מפחד לנסות שוב." 

או "בגלל שנפגעתי בזוגיות בעבר – אני לא סומכת על גברים." 

זה הילד הראשון שמדבר. זה הסיפור שמשאיר אתכם במקום. 

הפרדת העובדה מהסיפור: 

תסתכלו על המשפט שכתבתם ותבינו: החלק הראשון (ה"בגלל ש…") הוא עובדת עבר. 

החלק השני הוא רק פרשנות אופציונלית. ברגע שמבינים שזו רק אפשרות אחת, הסיפור מאבד מהכוח שלו. 

 החיווט מחדש: 

קחו את החצי הראשון של המשפט (העובדה הכואבת או הקושי), ושנו לחלוטין את החצי השני. תנו לנסיבות להפוך לדלק שלכם. 

במקום: "בגלל שהעסק הקודם שלי נכשל אני מפחד לנסות", שנו ל: "בגלל שהעסק הקודם שלי נכשל, למדתי שיעורים יקרים שרוב האנשים לא יודעים, ועכשיו אני בא/ה מוכן ומדויק יותר מאי פעם." 

במקום: "בגלל שנפגעתי בעבר אני לא אפתח את הלב", שנו ל: "בגלל שנפגעתי בעבר, אני יודעת בדיוק מה הערך שלי ואיך נראית זוגיות שלא אתפשר עליה." 

כל מה שעברנו בחיים הגיע כדי לדייק ולחשל אותנו, לא כדי לעצור אותנו. 

ברגע שאנחנו מסכימים לאמץ סיפור חדש, המציאות כולה מתיישרת אליו. 

קחו את כל מה שעברתם בחייכם והפכו אותו מגורל לפוטנציאל, ותנו לו להיות הסיבה שבזכותה תצליחו ובענק.  

באהבה,

ענית. 🌸

💬 רוצה לקבל תכנים ותהליכים עמוקים יותר? מוזמן להצטרף לקהילה של המרחב